R.Ychai peintures

Can we hear a painting as we hear a poem or a song?

To see the composition of Roger Ychai, aptly named "Totality and Infinity" because inspired by the work of E. Levinas, and subtitled "Two Hands, A Tomorrow", the question is worth asking.

Because here, the painter is also a musician, and it is an attentive listening of the human polyphony which governs the choice of the colors and the coming to light of the multiple presences.

 

Levinas has shown, in the admirable prose of "Totality and Infinity," that the face is speech before being imprisoned in form. Admittedly, the face gives itself to the eye, and is also exposed to violence and profanation: do not we speak of "image hunters"?

But the face resists, it escapes, it is "elsewhere", "otherwise", and opens with its refusal to be included, "framed", the very dimension of the "elsewhere", which is not a " another world, "but beyond all imaginable and likely to be possessed, a new, absolutely virgin landscape that appeals not to my intelligence or my admiration, but to my good will, an ethical landscape.

 

It is this structuration - or renovation - of the space closed by the totalitarian self and its predatory gaze, starting from the face (Hebrew says in the plural: "panim": "the faces" of others, that gives us to see Roger Ychai.

How not to think of the unforgettable formula of E. Levinas:

"The face tears the sensitive"

In his own way, the musician painter is required by this tear and testifies to these voices that make the horizon vibrate in tune with their disturbing proximity.

Thus the pictorial space becomes in its own way an ethical space, the time of an encounter and an exposure to the "good risk" of subsequent encounters.




Peut-on entendre un tableau comme on entend un poème ou un
chant ?

A voir la composition de Roger Ychai, justement nommée
« Totalité et Infini » parce qu’inspirée  de l’œuvre d’E. Lévinas, et sous – titrée « A
Deux Mains, A Demain », la question mérite d’être posée.

Car ici, le peintre est aussi musicien, et c’est une écoute
attentive de la polyphonie humaine qui gouverne le choix des couleurs et
la venue au jour des multiples présences.




Lévinas a bien montré, dans la prose admirable de
« Totalité et infini », que le visage est parole avant de se laisser emprisonner
dans la forme. Certes, le visage se livre au regard, et s’expose aussi à la
violence et à la profanation : ne parle-t-on pas  de « chasseurs  d’images » ?

Mais le visage résiste, il se dérobe, il est
« ailleurs », « autrement », et ouvre par son refus  d’être englobé, « encadré », la
dimension même de l’ « ailleurs », qui n’est pas un « autre
monde  », mais au-delà de tout le monde 
imaginable et susceptible  d’être
possédé, un paysage nouveau, absolument vierge qui en appelle non pas à mon
intelligence ou à mon admiration, mais à ma bonne volonté, un paysage éthique.




C’est cette structuration –ou rénovation- de l’espace clos
par le moi totalitaire et son regard prédateur, à partir du visage (l’hébreu
dit au pluriel : « panim » : « les visages »
d’autrui, que nous donne à voir Roger Ychai. 

Comment ne pas penser à la formule inoubliable d’E.
Levinas :

« Le visage déchire le
sensible »

A sa façon, le peintre musicien est  requis par cette déchirure  et témoigne de ces voix qui font vibrer
l’horizon au diapason de leur proximité inquiétante.

Ainsi l’espace pictural devient à sa façon espace éthique, le
temps d’une rencontre et d’une exposition au « beau risque » de
rencontres ultérieures.

מה הצבע של דו ואיך נשמע בורדו?

אם הרקוויאם של מוצרט נשמע לכם כחול, והסימפוניה התשיעית של בטהובן נשמעת לכם אדומה, אתם נמצאים בחברה טובה. תערוכתו החדשה של הצייר והמוזיקאי רוז'ה ישי 'רטרוספקטיבה קטנה' המהווה את תמצית מפעל חייו האמנותי, בוחנת את הקשר בין הצליל לצבע, ואת ההרמוניה שבין השפה המוזיקלית לשפה החזותית. בציוריו הרב ממדיים, מייצר ישי קומפוזיציה מוסיקלית של אור ותנועה, מתוך היכרות עמוקה עם התדרים המוזיקליים והוויזואליים. הדינמיקה שבין הנפח והמקצב שביצירתו, ממחישים באופן ייחודי את ההפריה ההדדית שבין שני המדיומים. מפגש מרתק בין מוזיקה, פילוסופיה וצורה.

אירוע הפתיחה לתערוכתו של רוז'ה ישי 'רטרוספקטיבה קטנה' יתקיים ביום שישי 30/11 בשעה 12:30 במגדלי משה אביב,

רחוב ז'בוטינסקי 7 רמת גן

מחקרים על הקשר בין צבע למוסיקה, גילו כי ניתן לנבא בדיוק של 95% את סוג הצבע שאנשים יקשרו ליצירה מוזיקלית ספציפית. פעמים רבות אנו שומעים על תמונה ש"שרה" או על צבעים ש"מרקדים", או צבעים "רעשניים" ו"צועקים". וגם במקורותינו היהודיים קיים הביטוי הידוע "וכל העם רואים את הקולות". למעשה שני המדיומים האמנותיים חולקים לא מעט מן המשותף, החל מהיסודות ההרמוניים והטונליים המשותפים לשניהם, ועד הדרגות השונות של הנפחים והמקצבים, משחקי הצליל והתנועה בחלל, המצטרפים יחד לכדי יצירת אמנות. קשר חזק זה שבין השפות – המוזיקלית והחזותית, מהווה את הבסיס הפילוסופי והרעיוני לתערוכתו החדשה והייחודית של הצייר והמוזיקאי רוז'ה ישי, המהווה את תמצית מפעל חייו האמנותי, לאורך יובל שנים.

"הקשר בין מוסיקה לציור נובע מההרמוניה הבלתי אמצעית והכמעט אינטואיטיבית שבין העין לאוזן, והגשמתה מאפשרת לחוות את ה'ציור המוסיקלי' וה'מוסיקה הציורית' בעזרת המחוות והכוונות של הלב", אומר רוז'ה ישי.

רוז'ה ישי, צייר, מוזיקאי ומייסד אנסמבל 'האמן חי', הוא אמן בינתחומי בעל שפה ייחודית. הפרקטיקה המקצועית שלו משלבת בין מוזיקה, ציור, שירה והוראה, והוא מעיד כי חייו המקצועיים כמו גם הווייתו נעים ביניהם. הרקע המקצועי שלו במוזיקה והתעמקותו בהגות ובפילוסופיה, מעניקים ליצירתו עומק וממד רפלקסיבי. ישי, שחי ויוצר בירושלים, עוסק בסוגיות אוניברסליות ומתחקה אחר הדימוי האנושי, תוך יצירת אמירה על החברה העכשווית.

יצירתו של רוז'ה ישי נעה בין האבסטרקטי לפיגורטיבי. הוא עושה שימוש בטכניקה מעורבת, המשלבת טקסטים ומוסיקה מתוך שיריו, כחלק בלתי נפרד מן הדימוי, בשילוב חומרים שונים, בדים, יוטה, חיתולים ותבלינים... יצירותיו הרפלקסיביות, מתחקות אחר המצב הקיומי, כאשר במוקד מצויים דימויים אנושיים ואיברים כראש, עיניים וידיים, באמצעותם הוא מבקש להעמיק את חקירתו על גוף האדם, ובמקביל לייצר אמירה פילוסופית על האנושות. ישי יוצר גם קולאז'ים בטכניקה מעורבת, העוסקים בתרבות ובחברה העכשוויות, תוך התייחסות לאייקונים היסטוריים מתחום הפוליטיקה, הקולנוע והחברה.

אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו הוא מוטיב האם. "מתוך התבוננות ביצירתי החזותית ובכתביי, אני מנסה להגדיר את עצמי", אומר רוז'ה ישי. "האם אני צייר פיגורטיבי – אבסטרקטי, קצת משורר, קצת שחקן, קצת מוזיקאי, קצת סקרן.... אך יותר מכול אני צייר התר אחר דמות - דמות אמי. דיוקנאות האם מהוות יצירה אליה יש להיכנס, לשוטט בה, לחיות בתוך צבעיה, להיות בתנועה באמצעות ההתרשמויות, העקבות של הצבעים והקווים. המרחב והמקום מהווים מבוך. ההליכה הסימבולית של הצבעים יוצרת תנועה מהשחור הדמיוני המוחלט, דרך החשוך, ולבסוף אל הלבן הדמיוני המוחלט - הבהירות. השחור המוחלט והבהירות המוחלטת - האוטופיה. הגישה שלי בהליכה הסימבולית הזאת היא להעניק חיים לרגעים הקטנים של הגוונים, למעבר המדורג מצבע אחד למשנהו. בפרויקט "אֵם", איני מפנה את מבטיי אל העבר. איני תר אחר תנאים נאותים לשיבה. אין בי נוסטלגיה. רק אמירה, מעשה, עבור אמי המתה שלא עלה בידי להביע בפניה את הוקרתי ואת אהבתי. נדרשו לי יותר מששים שנה כדי להבין את טעויות ההבנה שלי ואת חוסר הצדק שלי כלפיה. הפרויקט האמנותי שלי הינו מחווה לאמי ולכל האימהות, מתוך רצון לחלוף מעבר לכל הפרשנויות וההצטדקויות, הפסיכולוגיות או האחרות. כצייר, במשך השנים ויתרתי על הרצון לצייר דמויות דומות (פיגורטיביות), של פנים נעדרי חידה. אני משרטט סקיצה בלבד באמצעות מספר קווים, ומתיר לצופה, זה שיכול לראות, את החופש להציף בתוככי נפשו את הפנים, באמצעות הלם ויזואלי המוּנע על-ידי הסקיצה שלי. אני מעלה זיכרון פנים, תנועה. אני מחפש את הרגע העתידי של המפגש בו העלאת זיכרון הפנים תגיע לעינו של הצופה. הדו-שיח הזה בין הצופה לנצפה מעניק חירות של אינטרפרטציה".

מעטים האמנים בישראל ובעולם בכלל, המחזיקים מאחוריהם רפרטואר אמנותי כה רבגוני. כזה המשלב לאורך מעל ליובל שנים, עיסוק אינטנסיבי באמנות פלסטית לצד מגוון כה רחב של סגנונות והשפעות מוסיקליות. גם הביוגרפיה המרתקת וסיפור חייו רב התהפוכות, יכול להוות מקור השראה לרבים. ישי נולד בעיר אורן שבאלג'יריה ב- 1941, והתנסה כבר בילדותו במגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, לצד עיסוק נרחב באמנות פלסטית. בהיותו בן 16 למד בפריז ב-'סקולה קונטורוס' המפורסמת, ובגיל 18 (!!!) כבר הפך למורה באקדמיה. באותו הזמן נרשם במחלקה לאתנו –מוסיקולוגיה במוסד האקדמי הידוע Ecole des Hautes Etudes. לאחר הופעות יחיד רבות בצרפת, גרמניה, הונגריה ותוניסיה, זכה רוז'ה למלגה באקדמיה של בודפסט, שם עסק במחקר על הפולקלור ההונגרי, וכן על שיטותיהם של ברטוק וקודאי. שהייה ממושכת באיראן הפגישה אותו עם המוסיקה המזרחית, אותה המשיך לחקור ולרכוש במכון למוסיקולוגיה של פריז, שם למד מוסיקה איראנית אצל ג'משיד שמיראני, ומוסיקה סינית ווייטנאמית אצל טראן ון קה. באותה תקופה הקים בפריז את 'להקת רוז'ה ישי', שכללה ארבע גיטרות וכלי הקשה איראניים. עבור הלהקה כתב יצירות שונות, וכן את רוב העיבודים, ועמה הופיע כסולן במקומות רבים, כולל קונצרט במרכז פומפידו, סביב מוזיקה יהודית-ספרדית. ב -1981 עלה רוז'ה ישי לישראל והפך לחבר באנסמבל ירושלים למוסיקה עכשווית, ומורה במרכז למוסיקה ירושלים, החל להופיע בקונצרטים רבים (סולו גיטרה), כתב עיבודים לשירי לאדינו לאברהם פררה והקליט. בשנת 2000 ייסד את אנסמבל "האמן חי" בו הקים פלטפורמה לסדנאות ולקונצרטים. רוז'ה הופיע תכופות על בימות הקונצרטים כסולן או באנסמבלים (כולל הופעות בפסטיבל ישראל ופסטיבל עכו). הרפרטואר העשיר שלו כולל יצירות מאת מלחיני הרנסנס והברוק, מוזיקה בת זמננו- ברטוק, וילה לובוס ומלחינים ישראלים, מוסיקה איראנית, מוסיקה יהודית-ספרדית (לדינו), וכמובן יצירות מפרי עטו, וטרנספוזיציות ועיבודים רבים שלו, הנשמעים תכופות ברדיו ובטלוויזיה.